עבר והווה/ ק.בנימין-המודיע-תרומה: אנטישמיות סינית

[אזי]

1. אנטישמיות סינית

מי אשם במשבר הכלכלי העולמי? - לפי ספר שנמכר בימים אלה בסין, התשובה ברורה: אלה היהודים.
עבור רוב הסינים, היהודים הם "חכמים" ו"עשירים" ו"יודעים לעשות כסף" – בכך מסתכם הידע שלהם על העם היהודי. בחנויות הספרים בסין אפשר למצוא שלל ספרי עזרה עצמית פופולריים הנושאים כותרות כמו "איך לעשות כסף כמו היהודים" או "סוד ההצלחה העולמית של היהודים".
עד כה לא היתה שום נימה אנטישמית בחיבור הזה שבין כסף ליהודים בסין. אולם, ספר חדש יחסית בשם "מלחמות המטבע", עלול לשנות את המצב הזה באופן בלתי הפיך.
סונג הונגבינג, מחברו של הספר, טוען שמאחורי ארועים כמו קרב ווטרלו, עלייתו של אדולף היטלר לשלטון, רציחתו של הנשיא קנדי, התרסקותה של הכלכלה היפנית והמשבר הכלכלי הקשה באסיה בסוף שנות ה-90 - עומדת תיאוריית קשר מתוחכמת שנועדה להעשיר ולהעצים את כוחם של היהודים.
סונג, איש ההיי-טק הסיני והיסטוריון חובב המתגורר בארה"ב, טוען בספרו, שמאחורי כמעט כל ארוע מכריע שארע ב-200 השנים האחרונות בהיסטוריה העולמית עומדים בנקאים יהודיים, ובמיוחד משפחת רוטשילד. לטענתו, המשפחה הזאת שולטת מאחורי הקלעים במערכת הבנקאות העולמית ובבנק הפדרלי בארה"ב ומנהלת את העולם כולו בשלט רחוק.
הספר יצא לאור בסין לפני שנה וחצי. בתחילה נמכרה כמות צנועה למדי של עותקים, אבל בחודשים האחרונים – בגלל המשבר הכלכלי העולמי – הוא הפך ללהיט. על פי ההערכות, נמכרו עד כה יותר ממיליון עותקים. בדיון על הספר בסין נכתב גם, כי מדובר ב"קשקוש" ובסך הכל גנב כל מיני רעיונות מתיאוריות קשר אנטישמיות סהרוריות.

2. בעקבות הנשיא הראשון

הקולות נגד בחירת מפקד חיל האוויר לשעבר אליעזר שקדי לנשיא האוניברסיטה העברית, יכול להיות שזה בסדר גמור. אפשר שיש טובים מהאלוף, אבל עיקר הנימוק הוא שלא יתכן לבחור נשיא שבא ממערכת היררכית, שמפעילה כוח.
מבחינת יכולת, ידע וכישורים, ברור שבתפקידו הקודם עסק שקדי בתקציב גדול פי כמה מזה של האוניברסיטה ובמינויים עדינים לא פחות מהקידום באקדמיה, ובמינהל מסועף. אגב, גם היו דברים לעולם. הגנרל דווייט ד' אייזנהאואר הועסק כנשיא אוניברסיטת קולומביה.
ואם מדברים על האוניברסיטה העברית, מעניינת העובדה שנשיאה הראשון, יהודה לייב מגנס, יצא במאי 1948 לוושינגטון להפציר בארה"ב להסיר את תמיכתה מהקמת המדינה.

3. מבחן המציאות

את הסכסוך הישראלי-ערבי ניתן לפתור בקלות רבה בשיחות קולניות ובמאמרים צדקניים, שמתעלמים משורשיו ההיסטוריים של הסכסוך הזה. כמה מילים יפות, כמה דיבורים של רצון טוב, והנה – תשקוט הארץ 40 שנה. ואם לא 40 שנה אז לפחות 40 שעות או 40 דקות.
דוברים מתוחכמים יותר מוסיפים למילים היפות משפט מסייג על מורכבות הסכסוך, ובכך יוצאים ידי חובתם מבלי לפרק את המושג "מורכבות" למרכיביו. מרכיבי הסכסוך הם קודם כל האידיאולוגיה שמונחת ביסוד הסכסוך וההיסטוריה שהאידיאולוגיה הזאת יצרה. כדי לפתור את הסכסוך, יש לרדת לשורש ההיסטוריה שלו ולשנות מן היסוד את האידיאולוגיה שיצרה אותו.
פעם בהרבה שנים מגיע פוליטיקאי שמצליח להוציא אימרה שתיזכר לדורות הבאים וימשיכו לצטט אותה עוד מאה שנים קדימה. ח"כ בנימין נתניהו אמר משפט מדהים בהקשר הזה: "כשהערבים יניחו את נשקם - לא תהיה עוד מלחמה. כשישראל תניח את נשקה, לא תהיה עוד מדינת ישראל".

4. רק מבחן הכוח

אפשר לומר שהקורבנות הראשונים של הסכסוך הם 43 היהודים שנרצחו ביפו, ועוד ארבעה יהודים שנרצחו במושבות ב-1 במאי 1921. אלו היו קורבנות של תעמולת שטנה נגד היהודים שהפיץ בארץ חאג' אמין אל חוסייני, שהיה למנהיג ערביי ארץ ישראל עם מינויו למופתי של ירושלים ולנשיא המועצה המוסלמית העליונה, כחודש לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה בארץ ישראל.
האינתיפאדה ההיא, נודעה בשם מאורעות תרפ"א. מטרתה היתה להביא לביטולה של הצהרת בלפור ולסתום את הגולל על הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל.
מטרה זו, של המועצה המוסלמית העליונה, לא הושגה. גם לא באינתיפאדה השנייה של תרפ"ט ולא בשלישית של תרצ"ו-תרצ"ט, שבה התחולל אבסורד מדהים: ההנהגה הערבית בראשות אותו מופתי, שעמד כבר אז בקשרים עם היטלר, זכתה לסיוע פוליטי, "מוסרי" וממשי מצד "המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית" – הפק"פ.
בכרוז של הפק"פ מ-17 באוקטובר 1936 נאמר: "על ידי הרס משקם של הכובשים הציונים, באמצעות סבוטאג' והתקפות פרטיזניות, מבקשת תנועת השחרור הערבית לעשות את המשכת הקולוניזציה הציונית לבלתי אפשרית". רק עם פרוץ מלחמת העולם השניה והטבעת האינתיפאדה של 1936 – 1939 בדמם של אלפי ערבים (כ-1,000 מהם נרצחו במלחמת כנופיות ערביות אלה באלה) חזרה בה הפק"פ מכוונתה המוצהרת.
שמונה שנים לאחר מכן, ב-16 בספטמבר 1947, כשמליאת עצרת האו"ם עמדה לדון בהצעות לחלוקת הארץ, נפגשו נציגי הסוכנות היהודית, דוד הורוביץ ואבא אבן, עם מזכיר הליגה הערבית דאז, עזאם פחה, והציעו לו להגיע להסכם בין יהודי ארץ ישראל לערביי הארץ. הם אמרו לו כי "היהודים הם עובדה קיימת במזרח התיכון. במוקדם או במאוחר יהיה על הערבים להשלים עם עובדה זו. הערבים לא יוכלו למגר ולהשמיד למעלה מחצי מיליון נפש. היהודים רוצים בתום לב בהסכם עם הערבים ונכונים אף להקריב קורבנות למענו". הם הציעו הסכם בטחוני וכלכלי על יסוד זכויות וחובות שני העמים.
מה השיב פחה? בגילוי לב מדהים אמר: "העולם הערבי אינו נתון במצב רוח פשרני. גורלם של עמים אינו נחתך בדיבור רציונלי. בדברי שלום ופשרה לא תשיגו דבר. אולי אתם יכולים להשיג משהו אך ורק בכוח נשקכם. אנו ננסה למגר אתכם. איני בטוח שנצליח בכך, אך ננסה. הצלחנו לגרש את הצלבנים, מצד שני איבדנו את ספרד. יתכן שנאבד גם את ארץ ישראל, אולם השעה מאוחרת מדי לפתרון בדרכי שלום... אין אנו זקוקים לפיתוח כלכלי. בשבילנו קיים מבחן אחד בלבד, מבחן הכוח. אילו הייתי מנהיג ציוני, אולי הייתי נוהג כמוכם. לכם אין ברירה. מכל מקום, הבעיה עשויה להיפתר אך ורק בכוח הנשק".
והשאר - היסטוריה.

5. עסוקים בהורדת ידיים

זאב שרף, מזכיר הממשלה הראשון, מתאר בספר שכתב בשעתו, איך הוקמה המדינה מתוך הכאוס של סיום המנדט. בהוראת דוד בן גוריון הגיש צוות פקידים בראשות שרף למנהיגות הפוליטית מסמך שכותרתו "מינהל הממשלה במדינה העברית", שקבע את חלוקת התפקידים והמבנה של משרדי הממשלה. המסמך הזה, משמש עד היום כבסיס מערכת השלטון בישראל.
ישראל, כמו מדינת-עזה של ימינו, סבלה מאז הקמתה מחרם כלכלי ומלחמות עם השכנים. אבל בניגוד לחמאס, ישראל נשענה על החלטת האו"ם ודאגה לקבל את הכרת המעצמות, שביססה את קיומה ומעמדה הבינלאומי למרות העוינות מסביב.
גם החמאס יקבל הכרה בינלאומית, אם יסכים להכיר בישראל ובהסכמים אתה, בהתאם ל"תנאי הקוורטט", שעוגנו בהחלטת מועצת הביטחון, אך חאלד משעל ואיסמעיל הנייה מעדיפים בינתיים להיות הילדים המופרעים של השכונה, שמנהלים את מדיניות החוץ שלהם ברקטות במקום בדיפלומטיה. אולי המלחמה של השבועות האחרונים תגרום להם להבין, שהדרך לקבע את העצמאות שהשיגו בעזה עוברת במהלך מדיני.

6. מעשה גולם

העם הצ'כי עומד עתה למבחן, לאחר שראש הממשלה ושר הפנים חמדו לצון והודיעו בפרלמנט על "מצב חירום במדינה". ביום שישי בשבוע שעבר, במהלך הפסקה בישיבת הפרלמנט בפראג, השתעממו ככל הנראה ראש הממשלה מירק טופולנק ושר הפנים איבן לנגר, עלו לדוכן הנואמים ו"הכריזו על מצב חירום".
שר הפנים עלה פתאום לדוכן הנואמים והודיע: "מורי ורבותי, הודעה של משרד הפנים: הבוקר ניתנו שוב הסמכויות לכוחות משרד הפנים. אל תתפלאו אם תראו טנקים ליד בנייני הממשלה וסביב מוסדות המפתח במדינה". אחריו עלה לדוכן הנואמים ראש הממשלה טופולנק, שהוא גם הנשיא התורן של מועצת האיחוד האירופי, ואישר: "הכרזתי על מצב חירום". הנאומים הוקלטו במצלמות של התקשורת באולם הפרלמנט.
צ'כיה עדיין רדופת זכרונות מתקופת הכיבוש הסובייטי ומהטנקים שרמסו את האביב של פראג ב-1968, והבדיחה הבעייתית של שני הפוליטיקאים הבכירים עוררה את זעמם של הציבור ושל המערכת הפוליטית במדינה. רבים האשימו את ראש הממשלה ב"פגיעה חמורה בכבוד הפרלמנט".
אגב, אפשר להשוות את הפרשה בפליטת הפה של נשיא ארה"ב רונלד רייגן שאמר בעת בדיקת מיקרופונים: "נתחיל להפציץ את רוסיה בעוד 5 דקות"  בלי שידע שדבריו מוקלטים.

7. הקוף שהסעיר את אמריקה

ביום שני בשבוע שעבר איבד קוף שימפנזה בקונטיקט שבארה"ב את שפיותו, ופצע בצורה קשה את מאלפו, שהחזיקו וגידל אותו בביתו מאז היותו בן כמה ימים וועד היום, בהיותו בן 14. באותו זמן פצע גם את השכן, אצלו ביקרו.
הקוף, כך מדווחת סוכניות הידיעות, התנפל בצורה פרועה במיוחד על מגדלו ומאלפו, המשטרה הוזעקה מיד עם תחילת ההתנפלות. תחילה ניסו השוטרים להתנהג אל הקוף בצורה "אנושית" ידידותית ומשכנעת. אלא שהקוף לא נכנע, ובלית ברירה אחרת הוא נורה למוות.
למחרת תקרית השימפנזה, חתם נשיא ארה"ב, ברק אובמה, בדנוור קולורדו, על חבילת התמריצים להצלת המשק האמריקני, העומדת בס"ה על 787 ביליון דולר. חבילת תמריצים, המבוססת על אשראי ממשלתי ועזרה לתקופה מאוחרת, לאחר קריסת בנקים גדולים, ובנוסף גל שמועות על הלאמת הבנק הגדול בארה"ב זיעזעו את ה'וול-סטריט'. למרות זאת לא קיבל אובמה את הסיוע של הסיעה הרפובליקנית, שכל כך ציפה לקבל.
הוא השקיע כל כוחותיו שהחבילה ימצא חן בעיניהם, אך הרפובליקנים טוענים שהחבילה גדולה מדי ומחזיקה מדי מעט הכנסות ממסים, ולכן הכל יתמוסס ולא יעזור לכלכלה האמריקנית כמצופה ע"י הנשיא.
התמיכה לחבילת התמריצים בציבור האמריקאי נותר כשהיה ובמידה מסוימת אף פחתה. ב'וול סטריט' לא חגגו ולא שמחו על חבילת התמריצים, והמדדים צנחו בצורה שלא ראו שם בשש השנים האחרונות.
ומה הקשר בין התמריצים לבין הקוף? – ובכן, יום לאחר מכן, ביום רביעי, פירסם ה"ניו יורק טיימס" קריקטורה, בה רואים איך שני שוטרים יורים בקוף, כשאחד השוטרים אומר שיש למצוא קוף נוסף שיגבש את חבילת התמריצים הבאה.
מיד כשהופיעה הקריקטורה התעוררו מחאות והפגנות רחוב מול משרדי מערכת העיתון, בטענה שהפרסום פוגע ברגשות האזרחים השחורים וזו התגרות באזרחים שווי זכויות.
יש להיזכר. בחלוף השנים, כשהשחורים היו כנועים ועבדים של אזרחי ארה"ב, לגלגו עליהם והשפילו אותם בשמות ובכינויים, ועל פי רוב קראו להם קופים. בראש המחאות עמד הכומר השחור אל שארפטן, שניצל את ההזדמנות והכריז על מחאות ופירסם את מספרי הטלפון ודרכי התקשורת למערכת ה"ניו יורק טיימס", שהביעה התנצלות.

8. ליטא בזמן המלחמה ואחריה

בליטא קמה לאחר מלחמת העולם השניה תנועת התנגדות, חלקית מאורגנת וחלקית ספונטאנית, המכוונת נגד הצבא האדום הנסוג, הוקמה ממשלה זמנית והוכרזה עצמאות. הליטאים קיבלו את פניהם של הגרמנים כמצילים. למרות זאת אחרי שבועות אחדים - תחושת השחרור נעלמה. הגרמנים, בהיותם בטוחים בנצחון קל במזרח, לא ראו שום סיבה לשחק בשיחזור של ליטא ומהר מאוד גירשו את הממשלה הזמנית.
ליטא הגרמנית לא היתה יותר משטח רוסי כבוש ולכן סופחה לאוסטלנד כאחד החלקים העיקריים. לצידה של האדמיניסטרציה הגרמנית היתה אוטונומיה ליטאית, שכונתה ע"י הליטאים "מנגנון השנקה עצמית". בשנות הכיבוש הגרמני, הנאצים ביצעו הרבה פשעים בליטא, אך הזוועה הגדולה והאיומה ביותר היתה רצח של 200 אלף יהודים, 90 אחוז מהאוכלוסייה היהודית של ליטא.
בכל תולדות ליטא אף פעם לא נרצחו תוך זמן כה מצומצם כל כך הרבה תושבים. הממשלה הזמנית תרמה לדחיפת היהודים לשולי החיים בכך שהעבירה חוקים מפלים נגד היהודים וכמה מהגדודים הליטאיים השתתפו ברצח יהודים. ליטאים בודדים בלבד סיכנו את חייהם וחיי יקיריהם והצילו יהודים.

9. צביעות ליטאית

ממשלות ליטא עושות בשנים האחרונות מאמצים גדולים לשפר את תדמית מדינתן בדעת הקהל בישראל. הדיון במסגרת יריד הספרים הבינלאומי בירושלים היה חלק מהנסיון הזה - לדיונים עם היסטוריונים וסופרים ליטאים - שכל כולו רמיה והעמדת פנים. מדיניותה של ליטא היא דו-פרצופית. פרצוף אחד שולח חיוכים ומפגין ידידות לכאורה לישראל, פרצוף אחר עושה כל שביכולתו כדי להכחיש את זוועות השואה ולהתנכל לפרטיזנים ולניצולי השואה בליטא ובישראל.
כל זה מתנהל על רקע מדיניות שיטתית ל"רהביליטציה" ומתן חנינות בסיטונות, לליטאים ששיתפו פעולה עם הנאצים, מדיניות שהחלה זמן קצר לאחר שליטא הכריזה על עצמאותה, בראשית שנות ה-90. בתום המלחמה, כשליטא סופחה לברית המועצות, אותם משתפי פעולה הושלכו לכלא בשל פשעי מלחמה. מדיניות הממשלה הליטאית ביקשה להשוות בין פשעי הנאצים לבין "פשעי" הצבא האדום שלחם בנאצים ובליטאים משתפי הפעולה.
נצטט מחוברת "היסטוריה של ליטא" שחולקה ביריד בעברית: "למען האמת יש להודות שתנועת ההתנגדות הפרטיזנית שנרדפה באכזריות רבה, גם היא לא היססה בפני אכזריות בלתי מוצדקת וחסרת תכלית. המחקר מראה, כי בין עשרות אלפים שמתו מידי הפרטיזנים היו לא רק נותני חסות ופעילים של המשטר הסובייטי אלא גם איכרים פשוטים ותושבי כפרים ועיירות קטנות החפים מפשע".
כאשר נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקאס, בא לירושלים ב-1993, ניהלו איתו שיחות מאלה ששרדו את התופת, והיו ויכוחים על החנינות הגורפות שהעניק לרבבות ליטאים שרצחו יהודים, וחלקם אף ירשו את קניינם של הנרצחים. בתגובה נשא ברזאוסקאס נאום נמלץ, שבו אמר כי הוא מרכין את ראשו לפני 200 אלף יהודי ליטא שנספו בשואה ומבקש מהם מחילה "על מעשיהם של אותם ליטאים, אשר הרגו באכזריות, ירו, גירשו ושדדו".
בדיעבד, התברר שהיו אלה מילים ריקות. מדיניות החנינות רק הואצה. תכליתה האמיתית היא לנקות את הליטאים מאחריותם לרצח יהודי ליטא, ובכך בעצם גם לגמד את השואה ומשמעותה.
מסתבר, בשל רצונן לשמור על קשרים מדיניים, מסחריים ובטחוניים טובים עם ליטא, ממשלות ישראל מבליגות על מדיניות זו. במקום למחות ולגנות, ואף אולי להוריד את דרג היחסים הדיפלומטיים, הן מתרפסות לפניה. ההתרפסות הגיעה לשיאה לפני יותר מעשור, כשמשרד החוץ הסכים שנציגים ישראליים ישתתפו בוועדות של היסטוריונים, שידונו בעברה של ליטא בתקופת המלחמה. כתב המינוי של הוועדות התבסס על נקודת מוצא של "שוויון" בין פשעי הנאצים ומשתפי הפעולה הליטאיים לבין "פשעי ברית המועצות" לאחר שכבשה את ליטא.